משפחתם של אליס ופאולו טאבארס, היא שוויצרית והוא קצין בצי הפורטוגלי, עקרה את עצמה ונעה בין הבסיסים בהם הוצב האב. בתם של בני הזוג, סנדרה טאבארס דה סילבה, נולדה כשפאולו שירת באיים האזוריים, אותם איים וולקניים הנמצאים הרחק בלב האוקיינוס האטלנטי. לאחר מכן עברה המשפחה לליסבון וסנדרה גדלה להיות נערה גבוהה ויפהפייה. כשבגיל 16 דגמנה בבירות העולם, אביה החליט לטעת שורשים, להתחיל להשקיע בקריירה שניה ולפרוש מן הצי. ב1987- המשפחה רכשה את קינטה דה שוקאפאליה, אחוזת יין מן המאה ה16- שבשטחה 450 דונם כרמים, באזור היין אָ לֶ נְ קֶ ר המצוי כ40- ק״מ מצפון לליסבון. הכרמים שמצאו בשוקאפאליה ניטעו וטופלו במטרה שיניבו יבול רב, כך שאיש לא טרח באמת על איכותו הארומטית של הפרי או על בחירת זנים נכונה. כפי שהיה נהוג, היבול נמכר לקואופרטיב המקומי, שם הפיקו ממנו יין שולחני זול ללא חתימה של טרואר או ידו של יינן. עולם הזוהר עשוי להיות חלומם של רבים, אך לא של סנדרה טאבארס, שחלמה דווקא לעשות יין. לכן, לאחר שהשלימה לימודי אגרונומיה בליסבון, נסעה למילנו והשלימה תואר שני בייננות. כשחזרה, ב,1991- התחילה התמחות אצל כריסטיאנו ואן זלר, אחד מחבורת יינני העילית המכונים ׳נערי הדואורו׳, בקינטה דו ואלה מאריה. ״לא ידעתי כלום על אזור הדואורו, על עשיית פורט ועל התמורות שחלו בדואורו כש׳הנערים׳, יחד עם דירק ניפורט, החלו להתנסות ביין שאינו פורט״ סנדרה מספרת. באותה העת הייתה רק אשה אחת בדואורו, סוזאנה אסטבאן בקינטה דו קראשטו, וכריסטיאנו ואן זלר הפגין את הרוח הפתוחה והחופשית שלו כשקיבל את האישה השנייה לאזור היין של צפון פורטוגל. כשזיהה בה כישרון מולד גדול עשה זאת שוב, ובסיום ההתמחות הציע ואן זלר לסנדרה להישאר כייננית ביקב. היא קיבלה את ההצעה בהתרגשות, ובמשך 10 השנים הבאות עבדה בהצלחה גדולה בקינטה דו ואלה מאריה. אזור היין של ליסבון, רצועת קרקע צרה לחופי האטלנטי, סובל מרוחות אוקיינוס עזות ומלחות שמעודדת ריקבון ומחלות עלה ופרי, וקשה להגיע בו ליבול איכותי. תת האזור אָ לֶ נְ קֶ ר, שמסתתר 40 ק״מ פנימה מאחורי רצועה הררית בשם סרה מונטז׳ונטו, מוגן מזעפו של האוקיינוס וגם מגשמי הקיץ והסתיו שהוא מביא איתו. מסו-אקלים זה מעניק לכרמים של שוקאפאליה, הנטועים על חרסית וגיר, פוטנציאל איכות גדול. ואכן, בזמן ההתמקצעות המשמחת של סנדרה לא נחו גם בשוקאפאליה על השמרים. נטיעות חדשות של הזנים המקומיים ארינטו, טינטה רוריז וטוריגה נסיונל החליפו זנים אנמיים, על חלק מהגפנים בוצעה הרכבה חדשה, והכרמים כולם עברו תהליכי ריסון וצמצום יבול שמטרתם להעלות איכות. בשנת 2000 סנדרה הרגישה מספיק בשלה מקצועית בשביל החלטה שתשפיע מאד על העשייה המשפחתית. בעידודו של כריסטיאנו ואן זלר היא הציעה להפיק מהכרמים האיכותיים יותר של שוקאפאליה יין, ולא להמשיך לתת לפרי הטוב ללכת לאיבוד בתוך היין הגנרי של הקואופרטיב. היא שמרה על ייננות מסורתית, הכוללת דריכת ענבים מכנית, זאת במטרה להגיע למינרליות ואלגנטיות מבלי לאבד את פירותיות, קו בו היא נוקטת עד היום. ב2001- נישאה סנדרה ליליד אזור הדואורו, היינן ז׳ורגה סרודיו בורג׳ס, אותו הכירה כשעבד כיינן אצל דירק ניפורט בקינטה דו פאסאדואורו, וביחד יצאו השניים להגשמה חלוצית של חזון יינני משותף בשם ויין אנד סול, שהסתמך על הכרמים הנשכחים פינטאס וקינטה דה מנואלה בפיניאו ואלי בדואורו, מהם הם מפיקים יינות שהפכו לקאלט מקומי. אנחנו, כמו מומחי יין רבים אחרים, טוענים שפורטוגל היא חזית התגליות האחרונה של אירופה, ויש לנו סיבות טובות להאמין בכך. תרבות היין של פורטוגל התאפיינה בבידוד והייתה מנותקת מהשפעות של יועצים ומבקרי יין, ומן האופנה הבינלאומית. היום היא מתפתחת במהירות ומשתנה לעומק, ולא באופן השטחי שמאפיין אופנות מתחלפות. פועלים בה ייננים עתירי כשרון עם רעב וסקרנות שלא ניתן להשביע, שמצליחים להעלות לעצמם את הרף ולחדש כל העת. המדינה האטלנטית הקטנה הזו מציעה יותר מ250- זנים מקומיים, לכן אם לא הבנתם מקריאת התווית ממה עשוי היין שלפניכם, אל תיבהלו: אתם ממש לא לבד. תנו לזנים הייחודיים האלה אתרים מופלאים לגדול בהם, כורמים וייננים ששואפים לבטא אותם, בזקו קורט השפעה אטלנטית מלוחה, ותבינו למה פורטוגל היא כל כך הרבה יותר מעוד מקור טוב ליינות שמספקים תמורה ראויה למחירם.